וודו לא מומלץ! 
השם וודו מעלה מחשבות על טקסים אקסטטים, ריקודים פרועים, העלאת קורבנות, בובות עם סיכות הנעוצות בהן וכו'. אולם, סיפור הוודו שונה מתפיסה חשיבתית זו, מדובר בסיפור מסע של דת אשר מוצאה באפריקה אל העולם החדש, מיזוג בין דת זו לדת הנוצרית של בעלי העבדים באותה תקופה, והשימוש שהאפריקאים עשו בוודו כדרך לשמירה על זהותם, כבודם ועל התקווה בעולם המדכא והקשה אליו נלקחו בכוח.
דת הוודו הינה הנגזרת של הדתות העתיקות אשר היו ידועות באזור אפריקה מאז תחילת הציויליזציה האנושית. ישנם המעריכים כי תרבויות ודתות אלו הן בנות יותר מ- 10,000 שנה, זה אם כן מזהה את הוודו כמקור הטוב ביותר בתהליך ההבנה של מערכת האמונות הדתיות שהוטמעו במהלך השנים באמריקה.
דת אפריקאית-קריבית זו הכילה אלמנטים רבים של אמונות אשר היו שייכים לקבוצות אפריקאיות כמו: fon, Nago, Ibos, Congo, Ethiopians, Caplaous ועוד..
קיים אלוהים אחד בדומה לשאר הדתות המוכרות אשר נקרא Bon Dieu, אלוהים זה נגלה/ בא לידי ביטוי דרך כל רוחות האבות הקדמונים שיכולים לגרום לטוב או לרע ולכן יש לכבדו בטקסים. בנוסף לכך, קיימים רבדים נוספים ומגוונים של ישויות עליונות ובהם 3 עיקריים:
Loa * ("לואה") - אלו הן רוחות/נשמות אשר שולטות בטבע, שולטות בכוחות הטוב והרע ובאספקטים שונים של חיי היומיום הנוגעים למשפחות המאמינים כמו: בריאות, אושר, עושר וכד'.
ה- Loa מתקשרות עם בני התמותה על פני האדמה. במהלך טקסי הוודו, רוחות אלו יכולות להשתלט על גוף האנשים אשר משתתפים בפולחנים, ה- Loa משתלטת על גוף המאמין (כמו "דיבוק") והמאמין מצידו הופך ל- Loa אשר מוסרת דרכו עצות, אזהרות ורצונות. ה- Loa יוצרות פנטאון של אלוהויות שכוללות את: Damballah, Ezili, Ogu, Agwe, Legba ועוד..
* ישויות האחראיות על המזל אשר נקראות Twins - שילוב מסתורי ומעניין של כוחות מנוגדים האחראים לטוב ולרע, לשמחה ולעצב וכד'.
* המתים – מדובר בנשמות של בני משפחה אשר מתו אולם בני משפחתם מתעלמים מהם, רוחות אלו הן המסוכנות מכולם.
הוודו נחשבת כדת פרקטית הנוטלת חלק חשוב במסגרת המשפחתית והקהילתית. האספקט העיקרי בוודו הוא ריפוי אנשים ממחלות. המאמינים מגיעים לכוהנים ששימשו בעיקר כמורים רוחניים ומרפאים עממיים, בכדי לבקש עזרה ועצה, הדרכה רוחנית, מרפא למחלות, ואלו ניתנו להם על ידי שימוש בעשבי מרפא, תרופות שעוברות מדור לדור ואמונה (ריפוי דרך אמונה), בנוסף לכך, נעשה גם שימוש בלחשים שונים וכשפים כמו לחש לבריאות, לאהבה, לחשי טבע, לחשי טיהור וכו'. מעמד הכהונה של הוודו מורכב הן מגברים והן מנשים ותפקידם כולל ריפוי, ביצוע טקסים דתיים בכדי לקרוא לרוחות או לשם פיוס הרוחות, קיום טקסי חניכה לכוהנים חדשים, חיזוי העתיד וקריאת חלומות, הטלת כישוף ויצירת הגנות, רקיחת שיקויי אהבה למטרות שונות.
על פי הוודו, קיים מעגל מקודש בין החיים למוות. פולחני הוודו כוללים תפילות, תיפוף בתופים, ריקוד, שירה והקרבת חיות כקורבנות. מוזיקה וריקודים הם גורם המפתח בטקסי הוודו (טקסים אלו כונו בידי התושבים הלבנים "ריקודי לילה" או "ריקודי וודו"). ריקודים אלו לא היו הקדמה להשתוללות מינית, כפי שחשבו אחרים לעיתים קרובות, אלא הריקוד הוא הביטוי להתחברות רוחנית עם האלוהויות השונות ועם עולם הרוחות.
בטקסים אלו כניסה לטראנס היווה חוויה מרכזית, זהו מצב שבו תודעת המאמין מושעית ואת מקומה תופסת ישות של אל או רוח אשר משתלטת על הגוף. מדובר מבחינת המאמין לכניסה לקשר עם "העולם האחר", עולם של רוחות האבות הקדמונים, ישויות על טבעיות וחיות בעלות משמעות סמלית כגון הנחש.
מקצב התופים שימש כמעין פתח ל"עולם האחר", התופים לא היו רק חפצים דוממים אלא הם היו חפצים מקודשים בעלי כוחות משלהם.
קיימים שני סוגים של טקסי וודו עיקריים:
ראדא – מופיעים בו אלים ממוצא אפריקאי מקורי, רוחות אבות קדמונים, שהאופי שלהם עדין יותר, טוב יותר ומיטיב.
פטרו – הרוחות המופיעות בו מקורם בתקופת העבדות והאופי שלהם אלים יותר. טקסים אלו מזוהים עם המאגיה השחורה בוודו.
הכוהנים שעסקו במאגיה השחורה נקראו: Bokors. (ידועים גם בשם: "המשתמשים ביד שמאל"), העיסוק שלהם במאגיה השחורה כלל יצירת זומבים, הטלת קללות על ידי שימוש בבובה ונעיצת מחטים בה, רקיחת שיקויי רעלים ואפילו אורגיות.
יש לציין כי טקסי הפטרו אינם המרכיב העיקרי בוודו אלא מרכיב שולי ומעטים הם אלו העוסקים בו.
לרוע המזל, הציבור הרחב תופס את טקסי ופולחני הוודו באופן שלילי ולעיתים אף טוענים שהטקסים קשורים למעשי רשע. למרות הסטאטוס האצילי של הוודו כאחת מהדתות העתיקות בעולם, היא מאופיינת על ידי הציבור כ-ברברית, פרימיטיבית, בעלת אוריאנטציה מינית מופקרת, המבוססת על מוטיבים הקשורים לאמונות תפלות. תדמית זו נגרמה ברובה כתוצאה ממאמצים בלתי נלאים של האירופאים, אשר פחדו מכל דבר אשר קשור לאפריקאים, לדכא ולעוות דת ייחודית זו אשר פרחה ושגשגה בקרב העבדים שלהם. כאשר הובאו העבדים האפריקאים לאמריקה, הם הביאו עימם את הדת שלהם, אולם מכיוון שעבדות משמעותה היא בין השאר לשלול מהאנשים את שפתם, מנהגיהם, תרבותם, מורשתם, היה עליהם למצוא דרכים לשמור על דתם. הם נאלצו לעשות זאת בסתר מכיוון שבמקומות מסוימים העונש על תרגול הדת היה עונש מוות. בנוסף לכך, בכדי שהוודו כדת תוכל לשרוד היה צורך להתאים אותה לנסיבות הקיומיות בהם חיו האפריקאים, כמו למשל העובדה שהאפריקאים איבדו את שפתם המקורית במשך השנים וחשיפתם לדת הנוצרית של אדוניהם. כתוצאה מכך, ניתן להבחין באלמנטים נוצרים רבים שנוספו במהלך הזמן לוודו.
כאשר הצרפתים שהיוו את הממשל הקולוניאלי בהאיטי הבינו שהדת האפריקאית מהווה איום על המערכת הקולוניאלית, הם אסרו על כל עיסוק הקשור בדת זו והענישו באופן חמור ביותר את העוברים על החוק. מאמינים רבים בוודו נעצרו ונאסרו ועונשם היה הצלפות ותלייה. המאבק והרדיפה אחר המאמינים ארך כ- 300 שנים, אולם אף אחד מהעונשים החמורים לא הצליח לדכא ולמגר את התופעה. להפך, זה עודד את הוודו לצמוח ולפרוח תחת תנאים תרבותיים קשים מאוד. הכוח אותו הפיקו האפריקאים בהאיטי מהוודו היה חזק מאוד עד כדי כך שיכלו לשרוד את הרדיפה האכזרית של השליטים הצרפתיים באזור. היה זה הכוח אשר נתן להם את האומץ למרוד, כוהני הוודו התייעצו עם האורקולים שלהם ולמדו מפיהם כיצד עליהם ללחום את המלחמה הפוליטית בכדי לנצח. המרד פרץ לאחר ביצוע טקס פטרו, בשנת 1791 ונמשך עד לשנת 1804 כאשר אז זכתה האיטי בעצמאות.
הוודו הצליחה לשרוד כדת לגיטימית במספר אזורים בעולם, כמו ברזיל שם היא נקראת Candomble ובקרב דוברי האנגלית בקריביים שם היא נקראת Obeah. שבט ה- Ewe בדרום טוגו ודרום מזרח גאנה הם מהמאמינים הדבקים והמסורים ביותר של הוודו.
